שמחת ה' בעבודתנו

נפתח בע"ה בשתי פיסקאות של המגיד הקדוש ממעזריטש, שמהן תוכל להתגלות לנו נקודת הארה של חג הפסח, שבו מתגלה עיקר ההארה של בחירת הקב"ה בעם ישראל וההיענות של עם ישראל לה'. וכדרכם של כל המועדים אפשר למשוך את הדברים הללו בע"ה לכל השנה כולה.

ליקוטי אמרים פיסקה קפ"ח:

"כשאדם מקשר את עצמו בהש"י, אזי כל העולמות שלמטה ממנו מתקשרים בבורא ית' על ידו. למשל, לאדם שיש לו כח ע"י אכילה ומלבושים, נמצא כלולים בו דומם צומח חי מדבר של העולמות, וכולם מתקשרים בהש"י על ידו. והעיקר שיקשר את עצמו בהש"י ואם אינו מאמין באמונה שלימה שפועל בדיבורו ובהתקשרותו בהש"י באמת, אינו פועל למעלה כלל. (בזה נתמקד בע"ה:) וזהו שכתוב (בראשית לב, כו) ויגע בכף ירכו, פירוש שלקח ממנו האמונה (כלומר שערער לו את האמונה ביכולת של עצמו לפעול ובגלל זה באמת הוא פחות פעל וזוהי הצליעה). וכלל גדול הוא האמונה, שיש כמה בני אדם שיש להם אהבה ויראה ואין פועלים למעלה כלום, מחמת חסרון האמונה השלמה".

ושם בפיסקה רכ"א:

"צריך לכל אדם להיות לו אמונה גדולה בזה שכל מה שהוא עושה בלימוד תורה ותפילה הוא עושה תענוג גדול למעלה ולא יאמר בליבו איך אפשר שאני אעשה תענוגים למעלה על זה נאמר ונרגן מפריד אלוף" (- זוהי סוג של נרגנות שזה מפריד עצמך מאלופו של עולם) "כי כנסת ישראל נקראת אמונה ובכל המצוות יחשוב שיש בזה תענוג גדול לעילא... אך אם כן יאמר אדם בליבו שהוא גדול מאוד ויבוא לידי גבהות.. ועל זה נאמר... ואת ערום ועריה.. מי נתן לך הכח הזה אני אני הוא" (- מצד אחד צריך להאמין שאני ממש עושה תענוגים גדולים למעלה אבל מצד שני אין להתגאות כי אומרים לו ואת ערום ועריה) "וזה הכלל שצריך להתעורר למטה התענוג.. שהוא עושה רצון הבורא יתברך כדי שיבוא לעולם התענוג".

שאלות על דברי המגיד ושאלה כללית על הענוה
וצריך להבין שתי נקודות, שבעזרתן נוכל לגעת גם בעניינו של חג הפסח:

א. כיצד הענין של הכרת האדם בכוח מעשיו ובמה שהם פועלים, וענין הענוה, אינם סותרים זה את זה. שהרי לכאורה שני עניינים אלו מתנגדים זה לזה, כי אם יש בכוח האדם לפעול גדולות ונצורות מדוע אין לו להתגאות בכך?

ב. מדוע כאשר האדם אינו מאמין בפעולת מעשיו אין מעשיו פועלים. הרי בעוה"ז, לכאורה הדברים אינם תלויים באמונה. הצלחת ניתוח, למשל, אינה תלויה באמונת הרופא בהצלחתו אלא בעיקר בשאלה האם הרופא טיפל וניתח כראוי, ואם אכן הרופא עשה את הפעולות הנדרשות אין זה משנה האם הוא האמין שהניתוח יצליח או לא[1]. ובנידוננו הרי לא מדובר באפיקורס ח"ו שאין לו אמונה בהשי"ת, אלא באדם שעובד את ה', לומד ומתפלל וכדומה וגם יש לו אהבה ויראה, אלא שאינו מאמין שבמעשיו הוא גורם נחת רוח למעלה. ומדוע א"כ נקודת האמונה במעשיו כל כך חשובה.

פעמים רבות מודגש כוחה העצום של הענווה, שכל יכולת האדם להתקשר לה' ושתשרה עליו שכינה וכו', תלויה בנקודת האָיִן - שהאדם מרגיש שכל כוחותיו ומעשיו הם מה' ולית ליה מדיליה כלום. וזו שאלה כיצד נקודה זו מתיישבת עם יסוד הבחירה של האדם. והלא ה' נתן כוח ביד האדם לבחור ברע או בטוב וכל מטרת הבריאה היתה בשביל הבחירה, שהרי לה' יש מספיק מלאכים בשמיים ומה שהוא רצה, זה אדם שחי בארץ ויש לו התמודדויות ויכולת לבחור ברע ובכל זאת הוא בוחר בטוב. ולכאורה הענווה והבחירה סותרות זו את זו, שהרי אם המעשים הטובים של האדם הם בבחירתו ולא מאת ה' - ממילא יש מקום גדול לגאוה, שהרי בעצם האדם הוא שעשה מעשים טובים!

ישנה חשיבות גדולה לפיתרון שאלות אלו, שכן אלו שאלות שאם לא פותרים אותן, אז גם אם הן לא בהכרה - הם 'מתחבאות' בתת-ההכרה ומפריעות לאדם בעבודתו, והמפתח להתקדמות בעניינים אלו הוא תשובה מְסַפֶּקת על בעיות אלו.

בשיר השירים את הדוד והרעיה מעניינים שני דברים שונים
נשתמש במשל מהבעש"ט. כאשר אדם קונה תוכי-מדבר, הנאתו היא מהדיבורים של התוכי – שהתוכי מדקלם 'בוקר טוב אדוני' וכדומה, אבל ההנאה של התוכי אינה מהדיבורים שלו אלא מהאוכל שהוא מקבל מבעליו. כלומר את הבעלים של התוכי ואת התוכי מעניינים שני דברים שונים.

וכך רואים גם בשיר השירים. הדוד אומר לרעיה: "הסבי עיניך מנגדי שהם הרהיבוני, שערך כעדר העיזים שגלשו מהר גלעד" וכו', הוא נהנה מיופי הרעיה, יש לו תענוג גדול מראייתה. ואילו הרעיה אומרת: "דודי צח ואדום דגול מרבבה" - אותה מעניין הדוד, לא המראה שלה-עצמה. היא לא מתעסקת עם המראה שלה ועם איך שהיא נראית בעיני הדוד, ואדרבה, היא רואה את עצמה כמכוערת: "אל תראוני שאני שחרחורת". ובאמת, אם הרעיה היתה מתעסקת עם היופי שלה, זה היה פוגם באהבת הדוד אליה. אם כן, הדוד והרעיה מתעניינים בשני דברים שונים, כל אחד מתעניין ברעהו.

נקודה נוספת שרואים בשיר השירים היא שהדוד לא אוהב את הרעיה בגלל עצם היופי שלה, אלא אהבתו היא אהבה שאינה תלויה בדבר. הוא אומר לה: "השמיעיני את קולך" – לא משנה איזה קול תשמיעי, העיקר הוא עצם השמיעה של קולך, "כי קולך ערב". הדוד לא מחפש שהיא תגיד דברי חכמה, ואין כאן סברות האם יש מה לאהוב או לא, אלא יש כאן אהבה 'סתם', פשוט כי הוא אוהב אותה. וגם הרעיה נחשבת "שחרחורת", והאחים שלה מסתכלים עליה כעל ילדה שעדיין לא ראוי לאהוב אותה - "אחות לנו קטנה ושדיים אין לה", ובכל זאת הדוד אוהב אותה.

ה' אוהב אותנו וזהו עניינו של חג הפסח
וכך גם בנמשל: ה', הדוד, נהנה מעצם עבודתנו, מעצם זה שאנחנו מקיימים את מצוותיו ועובדים אותו. אבל אנחנו, הרעיה, לא מתעסקים עם מה שה' אוהב בנו, במעשים שלנו, אלא אנחנו מתעסקים באהבה שלנו לה'. אנחנו לא עושים עניין מזה שהמעשים שלנו גרמו לאהבה של ה' אלינו, אלא אנחנו שמחים באהבת ה' אלינו ובאהבתנו לה'. השמחה שלנו היא בה' - "נגילה ונשמחה בך", בזה שאני דבקה בך וכולי אליך. באמת יש כאן שני עניינים – עבודתנו שבה ה' שמח והעובדה שהכוחות שלנו הם מה', אבל כל אחד מהצדדים מתייחס לנקודה אחרת. ה' מתייחס למעשים שלנו ואנחנו מתייחסים לזה שהכוחות שלנו הם מה' ושהוא אוהב אותנו ואנו דבקים בו.

וכן, ה' אוהב אותנו אהבה שאינה תלויה בדבר. יסוד זה שזור לאורך כל חג הפסח. בתפילה אנחנו אומרים: "אתה בחרתנו מכל העמים, אהבת אותנו ורצית בנו" עוד קודם השלב של "וקדשתנו במצוותיך", ובהגדה אנחנו אומרים "ואת ערום ועריה". במצרים היינו במ"ט שערי טומאה, הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז, ובכל זאת ה' הוציאנו משם, ה' גאלנו ואהב אותנו כבר לפני שקיבלנו את התורה. וזו גם המשמעות של 'לחם עוני', המצה היא גם זכר ללחם עוני שאכלנו במצרים ולא רק למה שאכלנו ביציאת מצרים, המצה היא זכר לאהבת ה' אלינו כשהיינו עניים ללא כלום, עוד כשהיינו בשעבוד מצרים. ומסיבה זו קוראים מגילת שיר השירים בפסח. וזו הנקודה המיוחדת של חג הפסח, שה' אוהב אותנו איך שאנחנו, ללא קשר למעשינו.

ר' לוי יצחק בקדושת לוי (דרוש לפסח, ד"ה כהא לחמא עניא) מביא את הגמרא שאומרת שאם עושים רצונו של מקום נקראים בנים ואם לא עושים רצונו של מקום אינם נקראים בנים, ומקשה עליה בלשון 'תימה גדולה' כיצד יתכן שרק אם עושים רצונו של מקום נקראים בנים, הרי בכל מקרה ה' אוהב אותנו – עם מצוות וללא מצוות! ובהמשך הוא מסביר את הגמרא, שיש מציאות שהם עושים את הרצון של ה' ויש מציאות שהם אינם עושים את הרצון של ה'.

חשיבות האמונה בשמחת ה' במעשינו
נחזור לשאלתנו השניה על דברי המגיד – מדוע האמונה כל כך חשובה.

אשה שעושה דברים לבעלה רק כמילוי חובה ולא בשביל לשמח אותו, הדברים הללו לא ישמחו אותו. וכן כאשר אשה מכינה לבעלה דבר מסויים, כגון מאכל מתובל, אם היא יודעת שהמאכל לא מעניין את בעלה ולא אכפת לו האם המאכל מתובל או טפל – היא לא תעשה את המאכל מתוך השקעה ורצון גדולים, וממילא כאשר בעלה יראה שהיא לא מכינה את האוכל מתוך אהבה ורצון גדול הוא לא ישמח בזה וזה לא יגרום לו להערכה ואהבה רבה. ולעומת זאת, אם האשה יודעת שהבעל אוהב מאכל מסויים ולכן היא מכינה אותו באהבה גדולה, ובעלה רואה באיזה אופן היא מכינה את האוכל, ממילא אהבתו אליה גדלה והוא שמח בה.

וכך גם בעבודת ה'. אם אדם יודע שהוא משמח את ה' בעבודתו ומעשיו, וממילא הוא עושה את הדברים מתוך אהבה ורצון כיון שהוא רוצה לשמח את ה' - אז באמת המעשים שלו גורמים נחת רוח להשי"ת וה' יתברך מתענג ממנו ושמח בו. אבל אם אדם חושב שעבודתו אינה מעניינת את ה', וממילא הוא לא עובד את ה' מתוך רצון אלא כמילוי חובות - אז ה' לא ישמח במעשיו, כי הוא לא רואה שהאדם עובד אותו מתוך אהבה ושמחה. הקישור והחיבור האמיתי בינינו לה' יכול להיות רק כאשר הוא שמח בנו ואנחנו שמחים בו, כי רק ע"י שאנחנו שמחים בו הוא שמח בנו, רק בצורה כזו יכול להיות זיווג והשפעה של ה' עלינו. וכמו שאומר הקדושת לוי (פרשת שמיני ותחילת קדושה שלישית לפורים) על "שוש אשיש בה'" – אני שש על כך שאני משיש את ה'. ואם כן, האמונה שעשיית המצוות משמחת את ה' וגורמת תענוגים בעולמות העליונים – משנה את כל עשיית המצוות, כיון שמתוך אמונה זו האדם עושה את המצוות בשמחה וחשק. ומובן איפה מדוע האמונה בנחת רוח שהאדם עושה ע"י מצוותיו מאוד חשובה.

ובזה מיושבת גם השאלה הראשונה ששאלנו, כיצד העניין של האמונה בכוח מעשיו מתיישב עם הענוה. והיישוב הוא שה' הוא זה שנתן לי את הדברים שבהם הוא שמח. במשל, שיער ועיני הרעיה שאותם הדוד אוהב הם לא בזכותה, לא היא עשתה אותם, ולכן זה שהדוד שמח בהם ומתענג מהם זה לא בזכותה. וכך גם בנמשל, אמנם ה' שמח במעשים שלנו אבל הוא זה שנתן לנו את הכוח לעשות את המעשים הללו, ולכן אין לנו מה להתגאות בהם ובמה שה' שמח בעבודתנו וכתוצאה משמחה זו נפעלים פעולות עליונות בעולמות[2].

האמת היא שה' שמח בנו
נראה לעניות דעתי שאפשר לומר בזהירות רבה, שבאמת רואים שבבתי המדרשות של גדולי החסידות שהדגישו את הנקודה שה' שמח בנו ובמעשינו – הצינורות שלהם היו מלאים בשפע רב. והסיבה היא כמו שביארנו, שאמנם אפשר (וצריך) לדקדק בעצם העשיה של ענייני העבודה, אבל מעבר לזה גם צריך להאמין שאנחנו משמחים את ה' בעבודתנו ועל ידי זה ה' שמח בנו ומשפיע לנו שפע רב.

צריך להאמין שאנחנו באמת משמחים את ה' בעבודתנו, וכלשונות פסוקים רבים ולמשל "כמשוש חתן על כלה ישיש עליך אלוהיך". ה' צימצם עצמו לעולם התענוג כדי שיהיה קשר בינו לבין הנבראים.

יש הרבה סיפורי חסידים שממחישים את הנקודה הזאת, ונספר אחד מהם בקצרה:

פעם אחת צחק הבעש"ט בסעודת שבת כמה פעמים - לפני הקידוש, תוך כדי הקידוש ולאחריו. במוצאי שבת שאלוהו תלמידיו לסיבת צחוקו, והם עלו לסוסים והגיעו לעיירה ושאלו היכן גר שבתאי כורך ספרים. הם הגיעו לבית נידח, ושם שאל הבעש"ט את שבתאי מה היה אצלו בליל שבת. בעל הבית התנצל וביקש סליחה ואמר שאולי הוא צריך כפרה וכו', וסיפר שלא היה לו כסף לצורכי שבת והוא אמר לאשתו שבשום פנים ואופן לא תלווה כסף מהשכנים לקנות צרכי שבת. כאשר הוא חזר לביתו בליל שבת הוא ראה נרות ושולחן ערוך, וחשב שבודאי אשתו לא עמדה בניסיון, אך הוא החליט להתאפק מלגעור באשתו עד לאחר קידוש, ולאחר הקידוש אשתו סיפרה לו שהיא מצאה כפפה עם פרח מכסף, ומשם הגיע הכסף לכל סעודת השבת הזאת. ומרוב השמחה הוא רקד עם אשתו, וכן לאחר המנה הראשונה והשניה. ואמר הבעש"ט ששמחה זו עשתה רושם גדול בשמים ולכן הבעש"ט צחק בסעודת שבת שלו. לאחר מכן שאלו הבעש"ט מה הוא רוצה לקבל – שתמיד יהיה לו כסף לצורכי שבת או בן, ואשתו של שבתאי אמרה שהיא כבר זקנה ולכן היא מעדיפה בן, וכך נולד ר' ישראל בר' שבתאי מקוז'ניץ - המגיד מקוז'ניץ בעל "עבודת ישראל".

ה' שמח בעבודתנו במיוחד כאשר אנו עובדים אותו למרות הקשיים
וברצוני לסיים בתורה חשובה מאותו המגיד מקוז'ניץ (עבודת ישראל לפסח על הפסוק "יבוא דודי לגנו") שקשורה למה שלמדנו:

"יבא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו (שה"ש ד, טז). איתא במדרש (שהש"ר ד) כי אין רשות לחתן לבא להיכל הכלה אלא בנתינת רשות ממנה ולכן היא אומרת יבא דודי לגנו. והנה לכאורה קשה היכי משכחת לה שתהיה היא תובעת בפה מה שאינה רשאי, ונוכל לומר כי על ידי רוח דשבק בה בעלה היא משתוקקת ותובעת על ידי חלקו והתביעה נקרא על שמו מטעם זה כמ"ש הזוהר. וז"ש יבא דודי לגנו, כי רשאית לומר כן, ויאכל פרי מגדיו, כי זה נקרא פרי מגדים שלו על ידי הרוח דשבק בה:

והנה לפעמים משכחת שהאשה אין לה שום תאוה להתקשט ולהתיחד עם דודה, רק מחמת הבנתה את בעלה והשתוקקתה לשמח את בעלה מתקשטת ומראית לו פנים שוחקות עד שנראה הדבר לבעלה כאילו היא תובעת אותו. אבל באמת אין כוונתה לשום עצמה כלום רק עבור לשמח לב בעלה. כי לפעמים היא מרת נפש מחמת איזה סיבות ומקרי הזמן ואז אילו היה מבין בעלה את כל לבבה וגודל אהבה המסותרת אשר בקרבה המסתרת כל עצבה ויגונה ומעוררת שמחת בעלה, הלא בודאי יוסיף אהבה אליה אלף מנות ככה, ואילו היה באפשרי שיתקן גם כן ויסיר הצער ודאבון נפש ממנה בודאי היה עושה כפי יכולתו, וכנדון זה כנסת ישראל עם דודה כשבא לה איזה צער על ידי איזה סבה או איזה גזירה והיא מתחזקת ומתקשטת לעשות רצון דודה ולשמוח עמו בשבתות וימים טובים או בשעת התפלה ועשיית המצות. והבורא ב"ה שהוא יודע המחשבות ומכיר בכל זה בוער בו אהבתה כביכול ברשפי אש עד אשר יסיר מאתה כל יגוני הלב כי הוא יודע מרירות הנפש והוא בעל יכולת להתגבר ולהכניע כל שונאיה. וזה נקרא איזה אשה כשירה כל שהיא עושה רצון בעלה, דהיינו שהיא מולדת רצון בבעלה כנ"ל:", ע"כ.

כאשר יש לנו התמודדויות בעבודת ה', כשיש קשיים ואנחנו עצובים וכדומה, ובכל זאת אנו מתאמצים ומתגברים לעבוד את ה' מתוך מטרה לשמח את ה' – ה' רואה את השקעתנו הרבה ואת התגברותנו להניח את הצרות שלנו בצד ולשמח אותו, והוא יותר שמח בנו ואוהב אותנו, ומכוח אהבתו אלינו הוא מסלק את צרותינו ומאפשר לנו לשמח אותו יותר.

אנחנו צריכים להתחזק בנקודה זו. לא להיות עם ענוה פסולה ולומר 'מי אני' שיש למעשי כוח גדול כל כך. אלא צריכים להפנים שה' שמח במעשינו, להאמין בזה, ומתוך כך להתעלות מתוך הקשיים שלנו ולעבוד את בוראנו, ואז ה' ישמח בנו וישוב אלינו באהבה גדולה.

יהי רצון שנזכה לשמח את ה', ויתקיים בנו הפסוק "שוש אשיש בה'", ומתוך כך "יבוא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו". אמן.

[1] אמנם הרבה מהשאלה האם הרופא יצליח לנתח כראוי תלוי באמונת הרופא, אבל סו"ס אם הרופא ניתח כראוי ועשה את המעשים הנדרשים אין זה משנה האם הוא האמין בהצלחת הניתוח או שהוא לא האמין בזה.

[2] אמנם יש לנו בחירה ובה ה' שמח. אבל מאחר ונקודת הבחירה שלנו היא קטנה מאוד ביחס לכל המעשים, אין לנו מה להתפאר בה. ה' מאוד 'מגדיל' את נקודת הבחירה שלנו, אבל באמת היא קטנה מאוד. ובמשל, הדוד אוהב את הרעיה בגלל התסרוקת היפה של הרעיה, אבל עצם השיער של הרעיה לא נגרם על ידה בבחירתה. ה' אוהב את הבחירה שלנו ואנחנו את הכוחות שה' נתן לנו, והדברים לא סותרים כי כאמור הדוד והרעיה מתעניינים בשני דברים שונים.